באידיאולוגיה עוסקים במערכת הבחירות, ממשלה צריכה לשלוט.
כאשר אין תרבות שלטון ,הפוליטיקאים במקום להוליך מובלים בשל ידי אילוצים.
מאת: צבי גיל.המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור" www.notes.co.il/zvi
ערכים ונורמות בחברה ובמדינה אמורים להיות התוכן לחיינו בארץ הזאת. משום כך המרת אלה בעבור "נזיד עדשים" או כיסא חם בשלטון,היא האנטיתזה שלהם.אלה שמבקרים את הצעד של מפלגת העבודה בשל הישיבה בממשלה עם אביגדור ליברמן צודקים מן ההיבט של ערכים ונורמות תקינים.כך נאה וכך יאה לחברה דמוקרטית.אולם בפועל אילו הגישה שלהם הייתה מתגשמת, היינו עדים לאחת משתי האפשרויות.אם אכן ראש הממשלה נאחז בקרנות השלטון אך ורק בשל הרצון לשרוד,הוא יכול לצרף את יהדות התורה ואף את הליכוד שהוא יוצא חלציו ותהיה לו ממשלה "יציבה"."אם הבית" של הכנסת שלנו,הגברת דליה איציק, היא בעד ממשלת חרום רחבה. אולם אם אהוד אולמרט אינו מוכן למכור את שארית המוניטין במחיר "מטורף" כמו שצועקים בשוק,כי אז נבצר ממנו לשלוט על ממשלה מתקבלת על הדעת, והתוצאה היא אחת ויחידה- הליכה אלא הנשיא. הליכה אל הנשיא?
אי אלה חברי כנסת מקרב סיעת "העבודה" שידועים כנבונים היו צריכים לחשוב לפני שהתחילו בתרגילי ההצבעה בנושא התקציב.אילו חשבו כחכמים אפשר מאוד שאולמרט לא היה נזקק לתגבורת של "ישראל ביתנו".ממשלה חייבת לשלוט והאמצעי החשוב ביותר ליציבות השלטון הוא התקציב."המורדים", בעבודה היו חייבים להביא זאת בחשבון,אלא אם כן הם בעד בחירות מוקדמות, נכון יותר בעד התאבדות מפלגתם, כמפלגה.יש כאן הרבה יותר התחשבנות אישית מאשר דרך אידיאולוגית מנחה, אלא אם כן התאבדות היא חלק אינטגראלי של מפלגה זאת.
בחירות בזמן הזה,אינן רק עניין של דמים במשמעות של ממון,אלא דמים במשמעות המקורית שלהם.בבחירות הפעם הימין הוא שירכיב את הממשלה והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה מעגל דמים חריף יותר.זאת לא משום שהציבור הוא ימני. להיפך הוא השמאיל, אך כפי שקורה לעתים קרובות בבחירות, הטלת הפתק לקלפי הוא במידה רבה הענשה של השלטון, בבחינת "מושחתים נמאסתם". ברירת המחדל אצלנו.ככה היה ב- 1977 ומאז.
התורה הליברמנית גורמת לי לחלחלה ולפריחה והעובדה שציבור גדול נוהה אחריה מדהימה ומעציבה,אך אביגדור ליברמן עדיין לא גירש ולו ערבי אחד משפרעם ולא העביר אף ישוב ערבי אחד לרשות הפלשתינאית.כאשר אריק לעס פלשתינאים בתיאבון, איווט אכל מזון "גרבר" או קאשה עם חלב.לעומת זאת כול הממשלות שכה מודעות למצבם של ערביי ישראל,ונותנות תהודה בדציבלים גבוהים להכרה זאת, לא רשמו לעצמם קבלות על הישגים בתחום הזה.זה כולל גם את הח"כים הערביים. אז מה הרבותא.במחשבה נוספת,אולי זה יהיה מועיל שמפלגה סמכותית בעלת אידיאולוגיה נוקשה תרטיב את כפות רגליה במי המדמנה של המציאות, שהיא הרבה יותר מורכבת מתפיסת עולם לאומנית.הא ראיה- הליכוד.אשר לתקשורת, תודה לאל שהיא קיימת ובועטת והשבח ליושב במרומים שהיא לא שולטת.
עמיר פרץ לא מוביל. הוא מובל, אבל הפעם הוא מובל אל מטרה שהיא הרע במיעוטו.אפשר מאוד שאילו וויתר על משרד הביטחון לטובת איש כמו עמי איילון והיה לוקח לעצמו תיק חברתי, היה קונה את עולמו במפלגתו, בממשלה ובקרב הציבור. אך פרץ הוא בשר ודם, לא מקריבן עצמי ,לא אלטרואיסט, לא מדינאי משכמו ומעלה, ולא איש חזון,בדיוק כמו פוליטיקאים אחרים.
הדרך היחידה לבחון אם הממשלה ממשיכה בקווי היסוד שלה עם צירופו של ליברמן אליה, היא לבחון את ישום המדיניות שעליה התחייבה, כאשר חתמה על הסכם קואליציוני עם שותפותיה. לפרק מאחזים בלתי חוקיים,לחזור לשולחן הדיונים עם אבו מאזן,לקיים הפלייה מתקנת למקופחים כולל ערביי ישראל ולהיטיב עם עניי עמך.היה אם זה יעבוד, מה טוב. ולא- הדרך פתוחה בפני העבודה לעזוב את הממשלה.במצב הנוכחי כל פגע פוליטי שיתרחש אם העבודה תפרוש, הציבור הרחב יתלה את הקולר בצווארה של "העבודה" ולא של "קדימה" או "ישראל ביתנו".ככה זה. הציבור לא רוצה בחירות ורוצה את העבודה בפנים.זה לא על בסיס של סקר אלא של חוש ריח.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
